סיכון הוא חלק מכל פעילות בנקאית, אולם יש הבדל מהותי בין הסיכונים שאנו בוחרים ליטול וסיכונים שאנו מחויבים להשלים עימם. בעבר הסיכון התפעולי נלקח בחשבון כרוע הכרחי ואילו כיום המערכת הבנקאית מנסה לפעול לניהולו.
עבור מערכת הבנקאות לסיכון יש משמעות כפולה. מצד אחד המדובר בסיכונים בנקאיים, כלומר: סיכוני אשראי וסיכוני שוק. מנהלי סיכונים בבנקים עושים שימוש במודלים מתמטיים מורכבים, המשמשים לאמוד את הסיכונים הנובעים באופן ישיר מהפעילות הבנקאית. הבנקים נוטלים על עצמם באופן מודע חלק מהסיכון לצורך יצירת הכנסה בנקאית.
מצד שני, קיים הסיכון התפעולי. סיכון זה מעצם טבעו אינו ניתן לאמידה מראש וכולל את כל אירועי הכשל והליקויים שעלולים לפגוע בפעילות התקינה של הבנק ולהוביל להפסדים כספיים. הרעיון של סיכון תפעולי מתייחס לכל סיכון להפסד כספי הנובע מתהליכים שגויים (process), טעויות אנוש (people), כשלי מערכות (system), או אירועים חיצוניים (external events). מה שנחשב כסיכון תפעולי הינו בהתאם לכך ליקויים בהזנת נתונים, קריסה של מערכות המחשוב, אסון טבע, זיוף או אפילו מידע שגוי מלקוח.
למעשה, מרבית פשיטות הרגל של בנקים במהלך 20 השנים האחרונות מיוחסים באופן ישיר להפסדים שנבעו מאירועים של כשל תפעולי.
בעוד שבניהול סיכוני אשראי וסיכוני שוק המערכת הבנקאית הגיעה לרמה של בשלות יחסית, בניהול סיכונים תפעוליים המצב שונה בתכלית. ההכרה בחשיבות של ניהול סיכונים תפעוליים חדרה למערכת הבנקאית רק במהלך השנים האחרונות בעקבות דרישות רגולטוריות של ועדת באזל. כיום הבנקים מתחילים בתהליך מדורג של מיפוי הסיכונים התפעוליים, כפי שנעשה בהקשר לסיכונים בנקאיים אחרים.
המטרה היא לא להעניש אירועים אלא לזהות צורך שיאפשר להימנע מהישנותם בעתיד. לאחר קבלת תמונת מצב מלאה הבנק יוכל להגדיר את הסיכונים עימם הוא מוכן להשלים ואת הסיכונים לגביהם הוא נדרש לנקוט צעדים שיובילו לצמצום הפסדים בעתיד.
הבנקים יידרשו להקצות הון בגין סיכונים תפעוליים אליהם הם חשופים, כאשר ככל שינהלו את הסיכון בצורה טובה יותר ובכלים מתקדמים יותר יוכלו להקצות הון בשיעור נמוך יותר.
כיצד מנהלים סיכון תפעולי
בניגוד לניהול סיכונים בנקאיים המבוצע ברמת המטה בלבד, ניהול סיכונים תפעוליים מחייב ביזור: בכל יחידה עסקית או מקצועית (חטיבה, מחלקה, מרחב) יוגדר איש קשר האחראי על איסוף המידע הקשור לפעילות היחידה ולתיעוד "אירועים חריגים". לצורך ריכוז המידע הבנק נדרש להקים מערכת מחשוב ייעודית המשותפת לכל היחידות. איסוף האירועים ובחינתם מאפשר קבלת תמונה רחבה על פעילות הארגון והסיכון התפעולי הקיים. ניתוח של הפסדים חוזרים ואירועים מהותיים מאפשר לזהות את סוגי האירועים או התהליכים בהם הבנק נדרש לפעול במטרה להפחית את השכיחות והחומרה של ההפסדים בעתיד.
הערכת הסיכון
לאחר איסוף המידע מתחיל שלב הערכת הסיכון. שלב זה חיוני למיפוי פרופיל הסיכון של קווי העסקים השונים והערכה של כלל הסיכון התפעולי. יישום התהליך מחייב מעורבות של אנשי מקצוע מתחומים שונים הבקיאים במגוון התהליכים בבנק והמביאים את הידע והניסיון שצברו. במהלך הניתוח וסיעור המוחות שמתלווה אליו ניתן לאתר גם ליקויים בתהליך העבודה. בנוסף, התהליך כולל הערכה כספית של ההפסד השנתי הממוצע הנובע מביצוע של כל סוג של פעילות, אשר בשלב מאוחר יותר מאפשר מיפוי הסיכון לכל קו עסקים. ניהול סיכון תפעולי ברמת הבנק צריך להשתלב עם פעולות ייעול ושיפור תהליכים.
הכנת תוכנית עבודה
מיפוי הסיכון והערכת ההפסד הצפוי יאפשרו לבנקים להתוות אסטרטגיה אמיתית לניהול סיכונים תפעוליים. זאת, לאחר שהבנק יגדיר לעצמו אומדנים לסיכון המחייבים דיווח ומעקב. המטרה היא לגבש תוכנית עבודה לצמצום הסיכון התפעולי כפי שנדרש על ידי ועדת באזל.
לוחות זמנים מחייבים להשלמת התהליך עבור המערכת הבנקאית בישראל טרם נקבעו, כאשר הבנקים באירופה ממחויבים להשלים את התהליך כבר בתחילת 2008.
ועדת באזל
ועדת באזל לפיקוח על בנקים הוקמה בשנת 1974 על ידי הבנקים המרכזיים של 10 המדינות המפותחות (ה-G10) במטרה להבטיח את יציבות המערכת הבנקאית וליצור כללים אחידים להשוואה. הועדה קבעה כי מטרת ההון העצמי הינו לשמש כרית ספיגה להפסדים בלתי צפויים. בהתאם לכך יש ליצור הלימות בין היקף ההון העצמי ורמת הסיכון הנגזרת מהפעילות. הכלל העיקרי של אמנת באזל שפורסמה בשנת 1988 הינו ששיעור ההון העצמי יעמוד על 8% מרכיבי הסיכון. בישראל החמירו את הדרישה וקבעו שיעור של 9%.
בשלב הראשון הסיכון התייחס רק לאשראי (הלוואות וערבויות). בשנת 1996 כללו גם את סיכון השוק (שינוי בשערי הריבית, שערי חליפין, מחירי מניות) ובשנת 2001 החלו לבחון אפשרות להכללת הסיכון התפעולי.
בשנת 2004 פורסמה אמנת באזל השנייה שנתנה מענה לבעיות שעלו באמנה הקודמת והוסיפה את הסיכון התפעולי בהגדרת רכיבי הסיכון.
ניתן לאמוד כל אחד מהסיכונים (אשראי, שוק ותפעולי) ברמה שונה של מורכבות: גישה סטנדרטית - על פי אמות מידה כלליות המוכתבות על ידי הבנק המרכזי וגישות מתקדמות המבוססות על מודלים פנימיים שיפותחו על ידי כל אחד מהבנקים. קיים תמריץ לניהול סיכונים בגישה מתקדמת שתאפשר הפחתת ההון הנדרש במקביל לצמצום ברמת הסיכון, כפי שניתן גם לראות בתרשים שלהלן.
