הטלפיים הנעלמות של השוק

בעקבות כשלונם של הסקרים בבחירות בארה"ב ולפניהם בניבוי תוצאות הברקסיט בבריטניה, נזכרתי בהבטחה המרגיעה, שגורמת לשאננות מפליגה ומרדימת עירנות, התיאוריה בדבר "היד הנעלמה של השוק", זו האמונה בקיומם של כוחות שמתקנים את החריגות ושומרים על המשכיות השיטה (sustainability). זה משהו שכלכלנים וגם מי שלא התמחה בכלכלה, נוטים להאמין בו. מבחינת המודלים החישוביים, נוח מאד להניח את קיומה של היד הנעלמה. וגם אישית נעים לחשוב שכוחות נעלמים משגיחים על הענינים, עובדה שרובינו ששרדנו זמנים קשים, נכון? (כמובן, את הלא שורדים כבר אי אפשר לשאול).
בכל אופן, מבט נוסף בענין היד הנעלמה, ואפילו אם נשתמש רק בנסיון האישי שלנו, עשוי להיות פוקח עיניים. די לראות את המשברים, את פערי העוני, הפתרונות-כביכול ומחירם הגבוה, ואת התוצאות המורגשות של פחות הזדמנויות... במחילה, לפי מה שהעיניים רואות, היד הנעלמה היחידה שיש פה היא של הכייסים!
מה כל זה שיך לפורום כריית נתונים? – התשובה היא, שאנחנו המתקראים מדעני-נתונים מייצגים גישה הפוכה לאמונה, גישה מדעית. אצלינו נקודת המוצא היא נתונים, וכל רעיון על כוחות משפיעים צריך להיות מזוהה ומוכח. בכלכלה, בפוליטיקה ובכל תחום של ניתוח נתונים בכלל, מוטב לא להניח כוחות מסתוריים כמו "יד נעלמה", לכוחות המשפיעים יש שם וראציונל, וזה התפקיד שלנו לחשוף אותם.
-
Home of GT data mining

בהמשך לנושא ומזווית אחרת כותב אתמול גיא רולניק על היד הנעלמה של המדיה, כמה נוח להאמין בה ועד כמה עדיף שלא. אניח לכתבה לדבר. ההדגשות הן שלי.
בברכה אדית

Markerweek השבוע/ גיא רולניק www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.5961641
31.03.2018 | 07:34
צוקרברג מפסיק לגחך
"סיפורה של פייסבוק יקבל בימים, בחודשים ובשנים הקרובות תפנית חדה בעלילה. מרגע זה והלאה מחיאות הכפיים לגאונים הטכנולוגים יתחלפו בעיקר בדיון — לפעמים מקצועי ולפעמים מתלהם — בשאלה איך מגנים על הציבור מפני פייסבוק. החברים בגוגל ובמיקרוסופט (שרכשה בשנה שעברה את לינקדאין) יושבים בינתיים בצד ומספרים לנו שהם לא קשורים לפרשה. אבל ברגע שהציבור הבין את העיקרון הפשוט — אם המוצר זול מאוד או בחינם, סימן שאתה, הלקוח, הוא המוצר — יגיע גם תורם. אפל ואמזון, על שירותי הענן שלהן, עדיין לא עשו שימוש כה אגרסיבי בנתונים על לקוחות כחלק מהמודל העסקי, אבל עומק וכמות המידע אצלן הם סכנה לא פחותה.

הלקח מהתפנית המדהימה והמהירה ביחס של כל מקבלי ההחלטות לענקיות האינטרנט וההבנה שחייבים לחוקק כללי משחק שיגנו על הציבור מפניהם מביאים עמם מסקנה אחת גדולה, חשובה וחובקת עולם הרבה יותר מהאתגרים של העולם הטכנולוגיה, המכונות, הבינה המלאכותית והמידע.

חלק גדול מהפוליטיקאים, הכלכלנים והוגי הדעות מוכרים לציבור בהצלחה רבה את הרעיון שאם נניח לכוחות השוק, לתחרות, לחברות לפעול בלי כל התערבות — התוצאות תמיד יהיו טובות יותר.

את כשלי השוק, ההונאות, הרמאויות, האי־שוויון והמחדלים של השיטה הזאת הם תמיד ייחסו להתערבות של המחוקק. מאחר שכמעט אין תחום בחיינו שבו אין מעורבות גדולה או קטנה של חוקים, תקנות ורגולציות, קל היה למכור את הרעיון שכל כישלון נובע מעודף התערבות, ולא מהיעדרה. התפישה הזאת גרמה בעשורים האחרונים לגידול המהיר בריכוזיות בישראל ובארה״ב.

והנה מגיעים הענקים הטכנולוגיים ומדגימים לנו את החור הגדול בתיאוריה הפשוטה, היפה והאוטופית הזאת. בעשור האחרון הרגולציה על פייסבוק היתה אפסית. המחדלים והסכנות שנחשפו בבסיס המודל העסקי שלה נובעים מהצלחתה, ולא מפוליטיקאים מושחתים וכושלים.

אבל מנגנוני השוק לבדם לא יצרו את הבלמים והאיזונים הנדרשים ולא ריסנו את פייסבוק, אלא להיפך — דחפו אותה יותר ויותר לאזורים שבהם יש ספק רב אם היא מייצרת תועלת ויש חשש גדול שהיא יוצרת עיוותים וסכנות. היד הנעלמה לא ריסנה את צוקרברג, היא רק הגדילה את התיאבון שלו לעשות עוד ועוד שימוש יעיל, חודרני ומתוחכם במידע האישי של המשתמשים שלו, עד לנקודה כה מסוכנת ומבהילה, שברגע שהזרקור הציבורי התמקד בו הוא נבהל וצעק: החזיקו אותי, רסנו אותי, הביאו עלי רגולציה. והיא אכן תבוא."

מחשבה נכונה עושה הבדל, הבדל ענק!

ג'ורג' סורוס מסביר את התיאוריה שהביאה אותו למיליארדים ואומר (בתרגום חופשי) כדלקמן:
"התפיסה שלי בנוגע לשווקים פיננסיים בינלאומיים מנוגדת לתפישה השולטת בתחום זה, לפיה שווקים נוטים לשיווי משקל וסביבו חריגות אקראיות."
[שמירת שיווי המשקל ע"י כוחות השוק הוא מנגנון של היד הנעלמה - אדית]
דקה 11

סורוס דווקא חשב, שיש סיבה לשינויים, שהם לא אקראיים ונקודת שיווי המשקל לא נשארת במקום.
בהמשך הוא הסיק שיש טעם לחפש את הסיבה והסיבות.
אם היה מניח כבוגר בי"ס לכלכלה של לונדון, שאין סיבה, כמובן לא היה מחפש ולא מוצא דבר.
באותו זמן לימד בביה"ס לכלכלה של לונדון הפילוסוף של המדע קארל פופר ו שדגל בחשיבה ראציונלית ביקורתית, ואליו הקשיב סורוס בתשומת לב.
הקשיב, חשב ועשה.

הטלפיים הנעלמות של השוק

בלי להיכנס לעומק נבכי הכלכלה, בואו נצרף אחד ועוד אחד שווה שניים.

מצב אחד קורה במשבר (כמו מגפת הקורונה) שבו נציגי הציבור מזרימים כספים - Quantitative Easing - לגורמים הגדולים במשק כדי להצילו מחס וחלילה התמוטטות כפי שהיה בשנות השלושים של המאה שעברה, וסומכים בכך על אפקט החלחול למטה - the trickle down effect.
ההגיון של חלחול למטה אומר, שהגורמים הגדולים שאליהם יגיע ה-QE יאלצו להשתמש בכסף או ע"י הרחבת הוצאותיהם או ע"י השקעה בחברות יצרניות, ובכל מקרה הדבר יגדיל את התעסוקה והתל"ג וכך ויחזיר את השוק למצבו הקודם התקין.
השאלה כאן היא, האם אפקט החלחול למטה קורה בכלל?
התשובה היא לא, במיוחד בימינו, כאשר לבעלי הון יש אפשרות לעשות כסף מכסף בלי לעבור שום תהליך יצרני, ובנוסף להגדיל את נכסיהם לאורך כל הדרך ע"י ניצול יתרונם היחסי במסחר הפיננסי.

מצב שני קורה כשיש אינפלציה גבוהה.
התרופה המקובלת בעולם נגד אינפלציה היא העלאת ריבית הפריים, כלומר - ייקור עלויות האשראי והמימון. הנקודה היא, שהאינפלציה וייקור הריבית פוגעים ברוב האוכלוסייה. יתר על כן, האינפלציה היא לרוב תוצאה צפוייה של הגדלת כמות הכסף ע"י QE, והגורמים הגדולים במשק מסוגלים יותר מאחרים להתכונן לה ולהגדיל בעזרתה עוד יותר את תועלתם. תועלת לראשי הפירמידה, על חשבון כל היתר.

אם מחברים את שני המצבים מתקבל מחזור אחד כביכול בלתי נמנע, של שגשוג-ומשבר המוכר בשם Boom & Bust, שבסיכומו: כסף גדול מועבר מהממשלה של כולם אל האחוז העליון באוכלוסייה, אבל מוחזר לקופת הממשלה מכולם . זהו מחזור פשוט וברוטלי, שבו פעם אחרי פעם נותנים QE למעט שבראש הפירמידה ודורשים את התשלום מהציבור כולו! מדובר לא באיזה יד נעלמה, אלא בטלף חזירי, מהלך שמקצין בעקביות את הפערים והופך את הציבור הרחב לשבוי, בחסות תיאוריה שאין לה רגליים ועוד מצדיקים אותה בטענה הצינית של כאילו טובת הציבור..